(לחצו כאן כדי לקרוא את האיש שיצא יותר מדי - חלק 1)
(לחצו כאן כדי לקרוא את האיש שיצא יותר מדי - חלק 2)

בלילה שלפני החתונה התקשיתי לישון. כמו ילד שמצפה ליום הראשון של בית הספר, הייתי מלא התרגשות לנוכח ההרפתקה העומדת בפניי. התקשיתי לישון בגלל ההתרגשות, כאמור. או אולי... בגלל העובדה שקמתי לשירותים 18 פעמים?

לא, תדירות הביקורים שלי בשירותים לא הייתה קשורה למסיבת הרווקים הפרועה שנערכה ערב קודם לכן (במסיבת הרווקים שיחקנו "פרה עיוורת" ואכלנו כריכי פסטרמה). זה קשור לכך שאני, בדומה לרץ מרתון המתכונן ליום המרוץ, השקיתי את עצמי ללא הרף בנוזלים, בהכנה ליום הגדול שלי - יום הכיפור האישי שלי. חכמינו אומרים שכשאדם מתחתן, כל חטאיו נסלחים, כך שהמנהג ביום זה דומה למנהג ביום כיפור: צום, טבילה במימיו הטהורים של המקווה ותפילה. לכן, בדיוק כמו ביום שלפני יום כיפור, קצת כמו גמל, בניתי מאגרים עבור היום המתקרב, כדי למנוע תקריות לא נעימות נוסח התעלפות או הקאה.

"התעוררתי" מהלילה חסר-השינה והלכתי לבית הכנסת לתפילת שחרית. ה"שומרים" ליוו אותי - חברים שמלווים את החתן לכל מקום ביום החתונה. הרגשתי ממש אח"ם.

לאחר תפילה ארוכה הלכתי למקווה כדי להמשיך בתהליך ההתנקות מהחטאים. חשבתי על חלק מהדברים שעשיתי בעבר, שעליהם רציתי לכפר. השתהיתי במקווה זמן ארוך מתמיד גם בגלל שהמים החמימים הרגיעו אותי, קצת כמו אמבטיה חמה.

חזרתי הביתה להתקלח ולהחליף בגדים. תהליך זה דרש ממני 45 דקות בסך הכל. הייתה לי הרגשה שיידרשו לטליה בערך 45 דקות רק כדי להחליט אם היא רוצה ששערה יהיה אסוף או פזור, שביל בצד או שביל באמצע, תלתלים או לא תלתלים... אני לא מצליח אפילו להיזכר אם הסתרקתי.

אחר הצהריים, הגעתי לאולם החתונה מוקדם לצורך צילומים. ההתרגשות החלה למלא אותי. האם הקישוטים נועדו לי? הלהקה עומדת לנגן בחתונה שלי? האם אותם מתאבנים יוגשו לאורחים שלי?

"תפסיק להסתכל על האוכל!" הייתי צריך לומר לעצמי. "זהו יום הכיפור האישי שלך, זוכר?"

חבריי ובני משפחתי החלו להגיע. הם הגיעו כל הדרך מוונקובר לישראל, דרך ניו-יורק ולוס-אנג'לס, והעובדה שהם יצאו למסע כה ארוך רק כדי לחגוג אתי את האירוע הזה, הייתה עדות לקשר המיוחד שלי עם כל אחד מהם. או שאולי... הייתה זו העובדה שהם שמעו מיהי חברת הקייטרינג שלנו, והרגישו צורך עז לטעום מהסלמון המעושן ששמעו יצא למרחקים?

האורחים הגיעו והגברים נכנסו לחדר שבו עמד שולחן החתן, והייתה שירה וברכות "לחיים", בשעה שהנשים בירכו את טליה, הכלה, שישבה בהדר על כס המלכות שנועד לה. באשר לי, ישבתי על כיסא מתקפל בצבע חום. לא היה בו הרבה הדר מלכותי.

לאחר כ-45 דקות, כשאני מלווה באבי ובחמי לעתיד, הקיפו אותי חבריי במעגל, רוקדים ושרים ומובילים אותי לעבר טליה, לקראת כיסוי פני הכלה בהינומה. בדרך כלל, כלות וחתנים אינם אמורים לראות זה את זו וחלקם אפילו לא מדברים בשבוע שלפני החתונה. יש האומרים שהדבר נועד לחזק את הקשר ביניהם על ידי הפרדתם, בשעה שאחרים טוענים כי הדבר פשוט נועד למנוע ויכוחים של הרגע האחרון על מה יעשו האורחים הצמחונים בשעה שעמדת הבשר על האש פועלת במלוא הקיטור. טליה ואני לא נפגשנו במשך תשעה ימים לפני החתונה. מסתבר שאנחנו מאוד דתיים.

הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותה מזה תשעה ימים ולמרות שהיא הייתה יפיפייה כתמיד, היה בה משהו שונה - היא נראתה קורנת.

נכנסתי לחדר וראיתי את הכלה בוכה מהתרגשות בעודה מחזיקה את יד אמי בצד אחד ואת יד אמה בצד השני. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותה מזה תשעה ימים ולמרות שהיא נראתה יפיפייה כתמיד, היה בה משהו שונה - היא נראתה קורנת. כמעט שלא זיהיתי אותה ותהיתי אם לא נכנסנו בטעות ל"לוי-שרמן" - החתונה השנייה שהתקיימה באולם המקביל לשלנו. אבל ככל שהתקרבתי, הוקל לי לגלות שזו אכן טליה.

בילינו מספר רגעים ביחד, מתפוצצים מהתרגשות מכך שתוך פחות משעה נהיה בעל ואישה. קרבתי אליה וכיסיתי את פניה בהינומה, זכר לתיעוד המקראי של כיסוי פניה של רבקה בהינומה לפני נישואיה ליצחק. רגע לאחר מכן, הרים אותי חבר טוב שלי על כתפיו והחזיר אותי לחדר החתן, מלווה בשאר חבריי ששרו ורקדו. אני מאמין שבאותו שלב צעקתי, "אני מרגיש כמו כוכב רוק!", אבל לא נראה לי שהרב שעמד לחתן אותנו התרשם.

זמן הטקס התקרב - ואנו פסענו לעבר החופה, המסמלת את הבית שנבנה ביחד. החופה הייתה פתוחה מכל הצדדים, זכר לאוהלו של אברהם אבינו, שהיה פתוח להכנסת אורחים בכל עת.

לבשתי את ה"קיטל" שלי - חלוק לבן שמסמל טוהר. המסורת היהודית מספרת שביום החתונה לתפילות החתן והכלה יש משמעות מיוחדת. כך שבשעה שטליה נכנסה לחופה והקיפה אותי שבע פעמים, התפללתי לא רק לכך שהשם יעניק לנו חיים בריאים ומאושרים יחדיו, אלא שיעשה זאת גם למען אחרים. התפללתי למען חברים ובני משפחה, למען אנשים חולים בישראל וברחבי העולם. התפללתי גם למען ילדינו העתידיים.

בכיתי בעודי מתפלל. עכשיו, חשוב שתבינו - אני לא בכיין. אני חושב שהפעם האחרונה שבכיתי הייתה כשראיתי את ידו של לוק סקייווקר נכרתת ב"האימפריה מכה שנית". אבל בכיתי תחת החופה שלי. לא מתוך עצב, אלא מתוך שמחה והודיה - הודיה לקב"ה שעזר לי למצוא את הנפש התאומה שלי.

בסיום הטקס, שברתי את הכוס כדי להנציח את זכר חורבן בית המקדש בירושלים וכל מה שהוא מייצג - אחדות העם היהודי, חזרתנו לארץ המובטחת ושלום על פני האדמה.

לאחר שהנעתי את כל בהונותיי כדי לוודא שהזכוכית לא חדרה לסוליית נעליי, הבטנו טליה ואני זה בזו וחייכנו. חשבתי לעצמי - הכל היה שווה. כל אותן שנים של טיסות ברחבי העולם בפגישות עיוורות. ששת החודשים שבהם הכרנו זה את זו. תקופת ארוסינו בת ארבעת החודשים, בה יש להודות שהיו לנו כמה רגעים קשים. כל אותן שנים שבהן תהיתי מיהי הנפש התאומה שלי וקיוויתי שהיא נמצאת שם. הכל היה שווה את זה, כיוון שעכשיו אנחנו ביחד סוף סוף.

חברינו שוב הרקידו את טליה ואותי לחדר הייחוד, שם בילינו בנפרד מכולם את רגעינו הראשונים יחד כזוג נשוי.

לאחר שאכלנו (זוכרים? לא אכלנו כל היום) והצטלמנו עוד קצת, הוכרזנו כבעל ואישה לראשונה על ידי סולן הלהקה ורצנו לרחבת הריקודים. במהלך השבוע של החתונה מושווים החתן והכלה למלך ומלכה, והאורחים מחויבים לבדר ולשמח אותם בכל דרך אפשרית.

ההתרגשות באולם הייתה מדבקת. ב"הורה" היהודית המסורתית רקדתי עם אבי ועם חמי הטרי וביליתי כמה רגעים עם חבריי ובני משפחתי שהגיעו מקרוב או מרחוק כדי לחגוג עמי. בעודי רוקד, הרעפתי על הסובבים אותי שמחה, חיבה והרבה זיעה - הכל באותו זמן.

המשכנו עם הארוחה והנאומים ועוד ריקודים ועוד אוכל - וכל אותו הזמן, הסתכלתי על טליה והבנתי עד כמה אני בר-מזל.

מספר חודשים לאחר מכן, למרות שההתרגשות של יום החתונה דעכה, ההתרגשות מהעתיד המשותף המצפה לנו בעינה עומדת. לא מדובר בהתרגשות מסוג "אני לא יכול לישון בלילה" שאותה חוויתי בלילה שלפני החתונה; מדובר בהתרגשות של מטרה ומחויבות.

אני יודע שחיינו המשותפים לא יהיו סיפור הוליוודי בסגנון "והם חיו באושר עד עצם היום הזה", כיוון שייתכן שישנם כמה ימים קשים לפנינו. אבל אני מתנחם בעובדה שגם האישה שלה בחרתי להינשא יודעת זאת. התחייבנו זה לזו לעבוד על יחסינו, לצמוח ביחד ולהקים משפחה אוהבת.

עד עצם היום הזה, זה הדבר שעוזר לי לישון טוב בלילה.

ספירות הפעולה מעוררות בנו אהבה ויראה, שתי הכנפיים, להן אנו זקוקים על מנת להגביה עוף אל השמיים.

כשהאלוקים מגלה את עצמו מבעד לספירות של חסד וגבורה, אנחנו מגיבים ברגשות של אהבה ויראה. כפי שהראנו, כיצד חסד וגבורה הן שתי "פעולות" בסיסיות של האלוקים, כך גם האהבה והיראה הן שתי "תגובות" בסיסיות למעשיו.

מכיוון שספירות החסד והגבורה הן הספירות הראשונות של הפעולה (כלומר המעשים המוחשיים הנראים לעין), הן גם מעוררות התגובה מצידנו. אהבת האלוקים ויראת האלוקים, הם שני הרגשות שהתורה מונה, בתור הבסיס לעבודת הא-ל. נוסף על כך, הן מהוות גם שתי מצוות חשובות בפני עצמן.

על מנת לקבל מושג נכון לגבי היחסים בין אהבה ליראה וכיצד הן משקפות, באופן מופלא, את בבואות החסד והגבורה, הבה נפנה לתיאורו של הרמב"ם. הרמב"ם מתנשא אל-על בשדה ההלכה והפילוסופיה היהודית, אף על פי שלא ידוע לנו אם אכן עסק בלימודי הקבלה. ביצירתו "משנה תורה", הוא מתאר את חובות אהבת האל ויראתו באופן הבא:

"הא-ל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו, שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך" ונאמר: "את ה' אלוקיך תירא".
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מייד הוא אוהב ומשבח ומפאר [את האלוקים] ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול. כמו שאמר דוד [המלך]: "צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי". וכשמחשב [כשחושב האדם] בדברים האלו עצמן, מייד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא ברייה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה לפני תמים [שלם] דעות. כמו שאמר דוד: "כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו?!" (רמב"ם, יסודי התורה פרק ב', א'-ב')

אנחנו רואים בדברי הרמב"ם, שאהבה ויראה הן תגובות המקבילות בדיוק לחסד ולגבורה. אהבה היא השאיפה להתפשט ולהרחיב את עצמיותו של האדם. יראה, מן הצד השני, היא מצב של התכווצות והתכנסות של האישיות העצמית, מתוך תפישת גדולתו המדהימה של האלוקים.

הזוהר הקדוש אומר, שאהבה ויראה הן שתי "כנפיים" שבלעדיהן התורה אינה יכולה להתרומם אל השמים. כלומר, ישנם שני מרכיבים רגשיים בעבודת הא-ל. כשאדם עושה מעשה חסר טעם ודעת, הכנפיים צונחות מטה. כשאדם עושה פעולה מתוך רגש והבנה, הן מתעוררות לחיים. בדיוק כפי שבאופן גשמי, אדם שיש לו מניע ומוטיבציה נראה מלא חיות וחיוניות, כך גם מצווה שנעשית מתוך אהבה ויראה מתעוררת לחיים.

פעולה מתואמת

אבל איך מסוגלות אהבה ויראה לפעול בהתאמה, אם הן מנוגדות זו לזו? העובדה שהזוהר מדמה אותן לכנפיים, מעידה על כך, שהן אכן יכולות לפעול בהתאמה - בעוד שאדם מסוגל לקפץ על רגל אחת, קשה לדמיין ציפור שעפה בעזרת כנף אחת בלבד.

אהבה היא המצב, שבו האדם מוצא את עצמו במצווה. יראה היא המצב של מציאת האלוקים במצווה.

התשובה היא, שכל מצווה יוצרת קשר בין האדם לא-ל. בתור שכזאת, ההתייחסות למצווה חייבת להישען על שתי נקודות אלה - האדם חייב "למצוא את עצמו" במצווה, והוא מוכרח למצוא בה גם את האלוקים. אהבה היא המצב, שבו האדם מוצא את עצמו במצווה. יראה היא המצב של מציאת האלוקים במצווה.

כשאני רוצה להינשא לאישה שאני אוהב, זה משום שיש לי תחושה של הגשמה עצמית באמצעותה. כשאני מבטא אהבה למצוות, אני מפגין את תחושת ההגשמה העצמית שלי תוך קיום המצוות. מצאתי במצווה משהו שמדבר אלי, משהו שמוסיף ותורם לאישיות שלי. המניע הפנימי שלי להתעלות עצמית, מושך אותי בהתלהבות אל תוך המצווה, ואני שואף להעשיר את עצמי מתוכנה.

הבה נתבונן כעת ביראה. אדם צעיר קובע פגישה עם בחורה ונסחף אחר האישיות והפיקחות שלה, ואז הוא מתחיל לחוש כלפיה אהבה. אבל, במהלך הפגישה השנייה, היא מתבטאת יותר, והוא מוצא את עצמו המום וירא כבוד מול הפיקחות שלה. יראה זו, היא ההערכה למידות שלה - מידות שגילה בה לראשונה, ושחושפות בפניו רמת איכות גבוהה יותר. כיוון שיראה היא 'מודעות למשהו הרבה יותר גדול ממני'.

כשיראה נכנסת לתמונה, האדם מבחין בטבע האלוקי של המצווה בה הוא עוסק, והוא מתפעם ממנו. ההתפעמות הזאת אינה מעכבת את האדם מלבצע את המצווה, אלא מעניקה לו הערכה עמוקה יותר של תוכנה. כך, האהבה מבטאת את הערכת האדם למצווה, כשהיראה מעניקה לו מודעות ברורה וגבוהה יותר של המצווה, ואז האהבה מתעוררת מההערכה הגבוהה יותר וכן הלאה...

כיבוד הורים

ישנה מצווה נוספת שדורשת שילוב של אהבה ויראה, וזוהי מצוות כיבוד ההורים. אנחנו מחויבים ב"כבד את אביך ואת אמך" וגם ב"איש אביו ואמו תיראו". התלמוד מסביר, שכיבוד ההורים כולל פעולות כגון: לקום בפניהם, לעזור להם לאכול ולהתלבש וכולי - כולן פעולות חיוביות - בדומה למצוות "עשה".

"יראה" של ההורים, מצד שני, כוללת איסורים, כגון: לא לשבת במקומם הקבוע, לא לקרוא להם בשמם הפרטי ולא לסתור את דבריהם בצורה בוטה. כל אלה הן פעולות של ריסון ובלימה - בדומה למצוות "לא תעשה".

מודעות זו מביאה למעשה, לטשטושה של תחושת העצמיות שלנו, למול ההכרה שכל מה שיש לנו, הוא לא שלנו באמת.

מצד אחד, משמעותו של כל הטוב שקיבלנו מהורינו - כולל הקיום עצמו - היא המודעות שלנו לכך, שהם המקור לקיומנו ולטוב שבנו. אבל, אותה מודעות בדיוק, היא זו שמאלצת אותנו להיות יראים מנוכחותם - מכיוון שאנחנו חייבים להם את עצם קיומנו, וכל כך הרבה מעצמנו. מודעות זו מביאה למעשה, לטשטושה של תחושת העצמיות שלנו, למול ההכרה שכל מה שיש לנו, הוא לא שלנו באמת.

לכן, אהבה ויראה הן הבבואות המשתקפות מהחסד והגבורה. החסד האלוקי נותן לנו כל מה שיש לנו ואנחנו אוהבים אותו משום כך. מצד שני, הגבורה האלוקית גורמת לנו להבין, שכל מה שיש לנו הוא לא באמת שלנו. באופן זה אנחנו הופכים למודעים, בצורה חדה ונוקבת, לנוכחות האלוקית, ולחוסר החשיבות העצמית שלנו למולו.

הכפר הגלובאלי, שנאמר לנו שהוקם על ידי ממציאי האינטרנט, למעשה החל להירקם לפני שנים רבות על מצע חם שטופח במשך עשרות שנים. מאז מלחמת העולם השניה התרבות חתרה לקראת האחדה, לקראת מחיקת גבולות, לקראת איחוד. לא פלא שהאיחוד האירופי הוקם בשנות התשעים. לא פלא שחומות ברלין נפלו... לא פלא... האיחוד הוקם בזכות ההטפה שבקעה בכל מיני ערוצים תרבותיים שנשמעו בהתחלה די מוזרים ודי הוקעו מן החברה התרבותית המסודרת.

החיפושיות, כדוגמה די מובהקת למהפכנות שקטה, גם הם הובילו לשינויים פוליטיים. אל תזלזלו במשוררים כמו בוב דילן, שהוא בעצם יהודי בשם אברהם צימרמן וקורא לעצמו על שמו של דילן תומס. אל תזלזלו בקולות הבוקעים מן העולם התרבותי כמובילים לשינוי. יש ניסיון מתמיד לברוח מזהויות לאומיות לקראת זהות גלובאלית.

השאלה הנשאלת: האם אנו צריכים להירתם לטיפוח התרבות הגלובאלית? ועד כמה? אכן זה נעים לראות עולם חוצה גבולות, שבו התרבות היא תרבות משותפת. אכן זה נעים לראות שכולם מתַקשרים באנגלית, שהופכת להיות השפה הבינלאומית. שכולם רואים אותן טלנובלות, שומעים אותה מוסיקה בכל העולם, שכולם חוברים יחד להפגנות משותפות של בני גזעים ולאומים למען שלום עולמי. הכל נשמע כל כך טוב, שנשאלת השאלה: אם כל כך טוב, למה כל כך רע?

הכל נשמע כל כך טוב, שנשאלת השאלה: אם כל כך טוב, למה כל כך רע?

אכן לא ניתן להימנע מהשפעות תרבותיות. לא ניתן להתבצר בתרבות לאומית קטנה בלי לקבל מן הכפר הגלובאלי המקיף אותנו. זו הנחת יסוד שעלינו לקבל אותה. איננו באים לערער על דו-שיח בין תרבויות, על דו-שיח בין שפות, דו-שיח בין דתות ובין לאומים. ההפרייה התרבותית בעולמנו בנויה על דו-שיח זה, וכל תרבות ניזונה מדו-שיח עם תרבויות אחרות. גם העם היהודי ספג רבות מהשהות בגולה ומן הדו-שיח שקיים עם תרבויות שונות במשך דורות. אך הוא ידע לשמור על זהותו הלאומית והתרבותית, להבדיל מעמי קדם שחיו בימי התנ``ך שנעלמו מבימת ההיסטוריה ונטמעו בתרבויות גדולות שכבשו אותן. עתה נדמה שחוזר שוב הצורך להתמודד עם קללת הכפר הגלובאלי.

עכשיו נדמה שחייבים לעורר את כולנו, שהכפר הגלובאלי חותר תחת התרבויות הקטנות והייחודיות, ויש חשש שאנו הופכים להיות עולם משעמם שתרבותו נבנית על המכנה המשותף הכי נמוך. בשם ההתחדשות וההצטרפות לתרבות המתקדמת שכולם חברו אליה, אנו עומדים לוותר על התרבות שלנו וללבוש תלבושת אחידה של הגלובוס כולו.

כאשר ניתנה הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917, הובטח לנו כאן בית לאומי. מאז הצהרה זו רצו אבות הציונות בית שיש לו גם תרבות לאומית ושפה לאומית. מאמץ קשה הושקע על ידי אליעזר בן יהודה וכל אלה שנרתמו למאבקו (מורים, סופרים, ארגוני מתנדבים) להחיות את השפה העברית ולהפוך אותה מלשון קודש ללשון חיה ומדוברת. היום מאיים הכפר הגלובאלי על כל סממניו (אינטרנט, מוסיקת טרנס חובקת עולם, טלנובלות) למעוך את התרבויות הייחודיות ולהפוך את כולם לשרידים של גרוטאות בצדי הדרך.

לאן אנו צועדים?

האם עלינו להסכים בשם הגלובאליות, לוותר על זהות לאומית? בעבר כבר פרסמנו כאן את מאמרנו להגנת השפה העברית "חזון העברית הרזה", מתוך ניסיון למנוע דלדולה של העברית מן העומקים ההיסטוריים שיש בה והפיכתה ללשון רדודה ורזה. עתה יש חשש שבשם הגלובאליות עלינו להשיל מעלינו את תרבותנו ולהצטרף בששון אל זהות רדודה שנשענת על הזיבורית ולא על העידית.

שימו לב, אנשי עסקים ואנשי תקשורת מכל העולם מפיצים את הבשורה הגלובאלית. בואו לא נתעלם מהם. נלמד מן הגלובוס כולו. נקבל את בשורותיו. ניהנה מן המוסיקה שלו, נרקוד לצלילי המוסיקה שלו. אך יחד עם זה נשמור על חוט שידרה של תרבות לאומית ושפה לאומית. האינטרנט יצר כלי תקשורת מדהים לאחד את הכפר הגלובאלי, והוא מזין את כולנו ומפרה את הרב תרבותיות של כולנו. הוא פתוח לכל, הוא זמין לכל, והוא מאתגר את כולנו להיפתח לעושר של תרבויות בעידן חדש הנקרא "עידן המידע".

אנו עומדים במוקד של תהליכים עולמיים שקשה לעמוד בפניהם. יש תקשורת חוצה גבולות, יש תרבות חוצה גבולות , יש חברות כלכליות חוצות גבולות, יש טכנולוגיה חוצה גבולות. ואנו לא פעם קלועים בתוך תהליכים אלה, ולא פעם מתביישים וחוששים להיראות מיושנים מול המצטרפים לעגלה הנוצצת של הכפר הגלובאלי.

ובכל זאת, בואו נעלה את השאלות על השולחן: הקמנו כאן חברה ערכית, הקמנו כאן מדינה לאחר אלפי שנות גלות, וחשוב לנו להמשיך את ההיסטוריה של העם היהודי. האם נוכל לקיים רציפות תרבותית עם העבר ובו זמנית להיות חלק מן הכפר הגלובאלי? האם נצליח לשמור על חברה ערכית של נתינה לכלל ובו זמנית להצטרף למרוץ ההישגי של הכפר הגלובאלי?

העוצמה של הכפר הגלובאלי מתגברת והולכת והיא מאיימת על זהותנו כעם ועל תרבותנו הייחודית. האם נצליח לשרוד וליצור תרבות עברית ייחודית בכפר זה? האם יש מקום למוסיקה ישראלית ייחודית בכפר זה? האם יש לנו זכות להיות שונים ולשמור על העברית שלנו בתוך עולם המנסה למחוק לשונות ותרבויות?

שנינו עוסקים בספרות, שנינו כותבים בעברית ואנו מאמינים שיש מקום לשמור על פלורליזם תרבותי בעולמנו. בשם הפלורליזם אנו נקראים לרקוד למוסיקת העולם אך אל נשכח לרקוד גם הורה היאחזות. אנו מאמינים שגם בתוך הדו-שיח עם הכפר הגלובאלי יש להמשיך את ההיאחזות בתרבותנו העברית.

בעוד שבדרך כלל אני מסכימה בלב שלם עם דעותיו של הרב קֶלֶמַן על גידול ילדים, ואני נהנית מאוד ממאמריה השקולים של הגב' שרה יוכבד ריגלר, אני חייבת להתייחס להנחות ולמסקנות מסוימות במאמרה "ריטאלין ויהדות"
שמתפרסם במקביל למאמר זה.

יש לי ילד שאובחן כסובל מ-ADHD. בעלי ואני התלבטנו רבות בשאלה אם להשתמש בטיפול תרופתי למצבו או לא. עברתי את כל התהליך. בהתחלה, מתוך נחישות שלא להשתמש בתרופות, לקחתי אותו לרופא טבעוני מפורסם שהמליץ על טיפול בוויטמינים, והזהיר אותי מפני רשימת הסכנות שבריטאלין. לאחר שנה של התמודדות, דמעות ומאבקים להביא אותו לבלוע 10-15 סוגים של טבליות ויטמינים ביום, בנוסף לניסיונות אמיתיים בעיצוב התנהגותו, ללא שום תוצאות משמעותיות, ניסיתי את הגישה של נוירולוג הילדים: הכמות בעלת המינון האפקטיבי הנמוך ביותר מתוך מגוון תרופות הריטאלין.

איזה הבדל! לאחר שמצאתי את התרופה המתאימה, במינון הנכון, אני יכולה לומר שהילד שלי יכול עכשיו ליהנות מהחיים, ויש לו סיכוי אמיתי להתמודד במלחמה הטובה שנקראת חיים.

מאמרה של הגב' ריגלר מתאר שיחה בין אם לילד עם ADHD לבין הרב קלמן, כשהנושא הוא האם היא צריכה להתחיל לתת לילד שלה ריטאלין. בניסיון לשכנע אותה להימנע מלתת ריטאלין, הרב קלמן העלה "שתי נקודות רוחניות קריטיות", כדי לעזור לה להחליט: האחת, שעם התרופה הילד אולי "יקפוץ לראש הכיתה, אבל יישלל ממנו המאבק להצליח, ותימנע ממנו הצמיחה האישית שבאה מתוך המאבק." ; והשנייה, שילדים "מרגישים 'כישלון', רק כאשר ההורים שלהם גורמים להם להרגיש כך", ולכן היא צריכה להציג 'הזדמנויות הצלחה' לילד במקום ציונים - כמו התנהגות טובה בבית - שסביר מאוד שיעניקו לילד תחושת הישג. הרב הציע דוגמאות לדברים שבהם ילד יכול להיחשב כמצליח, כמו: האם הוא מתייחס יפה לאחים שלו, או האם הוא עוזר לנקות, או חוזר הביתה כשמבקשים ממנו.

ילדים עם ADHD אמיתי לא מקבלים רק ציונים נמוכים; הם גם לא יכולים לתפקד כראוי באופן כללי.

לדעתי, המאמר הזה מציג שיחה דמיונית שבה הרב שואל אם ילד עם ADHD, בעוד שהוא נכשל בבית הספר, הוא טוב לאחים שלו ועוזר בבית. הוא מניח שהסולם לפיתוח מידות נעלות, הוא כזה שילד עם ADHD יכול לטפס עליו בהצלחה, בניגוד לסולם של השגת ציונים טובים בבית הספר.

מתוך הניסיון שלי, וזה של החברים שעמם שוחחתי בנושא הזה, ילדים עםADHD אמיתי לא מקבלים רק ציונים נמוכים; הם גם לא יכולים לתפקד כראוי באופן כללי, וזה כולל ציות לפקודות פשוטות כמו "תאסוף את הצעצועים שלך", ו"בוא הביתה עכשיו". למעשה, רוב ילדי ה-ADHD לא משתפים פעולה רוב הזמן, ולא מגלים מידות טובות בכלל. מכיוון שהם "היפרים", הם בדרך כלל מציקים לכל מי שנמצא סביבם, ומכיוון שהם לא מסוגלים להתרכז והם אימפולסיביים ובעלי יצר הרס, קשה להם, אם לא בלתי אפשרי - למלא אחר רוב דרישות ההורים. יהיה זה שקר לקבוע שהילדים הללו עשויים להצליח במערכות יחסים בינאישיות וכל הבעיה שלהם תהיה "לקבל ציונים גרועים".

הצעתו של הרב קלמן נהדרת, כשמדברים על ילד נורמאלי עם בעיות התנהגותיות מסוימות, או מגבלות אינטלקטואליות. מובן שאנחנו צריכים לבנות את יציבותו וחוסנו של הילד, ולעשות כל מה שבכוחנו כדי לתת לו ביטחון עצמי והערכה עצמית. אבל, ילד עם ADHD צריך יותר מהורים מצפוניים. אני חשה שזה מטעה להציע שהורים צריכים רק "לשבח על הטוב" או להתמקד ב"מידות טובות" ובעיות ה-ADHD יכולות להיעלם.

מעבר לכך, "ציונים גרועים" זה לא הנושא. רוב ההורים הטובים יודעים למה הילדים שלהם מסוגלים מבחינה אינטלקטואלית, ודורשים מהם להצליח לפי הפוטנציאל שלהם, בין אם הוא יותר או פחות מהציון "טוב". ילדים עם ADHD פיקחים מאוד (זה חלק מההגדרה של התסמונת). גם הבן שלי מאוד פיקח, וחוסר היכולת שלו להתרכז ולשבת בכיתה תיסכל אותו מאוד. הוא רצה נואשות ללמוד, ומכיוון שלא היה מסוגל, הוא היה חוזר הביתה ואומר שהוא לוזר, אפס, וטיפש.

מובן ששיבחנו אותו כהוגן בכל פעם שהייתה הזדמנות; ציירנו את ה"מטרות" הנכונות. אבל זה לא היה מספיק, מכיוון שזה לא פגע בנקודה שהפריעה לו באמת. לטוב או לרע, בית ספר הוא ההיבט העיקרי של הילדות כיום, ולימוד זה מה שהילדים עושים והם רוצים לעשות אותו היטב. בית הספר חשוב מאוד, מכיוון שזוהי המסגרת שבה הילדים לומדים וגדלים. ילדים הם אמיתיים מאוד ורואים מצבים לעומק, ולכן הוא ידע בדיוק מה היכולת שלו בהשוואה לכל שאר הילדים.

הנקודה הרוחנית השנייה של הרב קלמן - שנתינת ריטאלין תשלול ממנו את ההתמודדות כדי להצליח, ואת הצמיחה האישית הנלווית שצומחת מתוך המאבק - פשוט לא מתקבלת. האם הוא מציע שאדם שסובל ממניה-דיפרסיה לא ישתמש בתרופות כדי שמצב הרוח שלו יישלט וימנע ממנו את הצמיחה האישית שנובעת מהמאבק העצמי במחלה? האם הוא מציע שסכיזופרנים לא ייקחו תרופות מתאימות בגלל שהמאבק על השפיות משתלם יותר?

לטפל נכון במישהו בעזרת תרופות, זה לא "לסמם" אותו; זה לאפשר לאישיות האמיתית שלו להתגלות.

לטעון שאדם שסובל ממחלה נפשית לא ייקח תרופות מתאימות זה חוסר אחריות מוחלט. ADHD זו מחלה בתפקוד המוח כמו כל מחלת נפש אחרת, רק, תודה לא-ל, שהיא הרבה יותר מתונה, ושאלה שסובלים ממנה אינם עצלים או לא מעוניינים לעמול על צמיחתם האישית. הם לא מסוגלים לשלוט בדחפים שלהם, או במנגנון הריכוז, לגמרי שלא באשמתם - והם זקוקים לעזרה, גם מבחינה תרופתית, וגם התנהגותית. המאבק לצמיחה אישית קיים כל עוד האדם חי, ולאלה שסובלים מכל מחלת נפש שהיא, במידה רבה יותר מאשר לכל אדם אחר. לטפל נכון במישהו בעזרת תרופות, זה לא "לסמם" אותו; זה לאפשר לאישיות האמיתית שלו להתגלות.

מציאת התרופה המתאימה עבור בני הייתה שחרור, ולא דרך להפוך אותו לתלוי, או לספק לו פיתרון מהיר. סוף כל סוף יכלה לזרוח ולהאיר אישיותו המקסימה והאמיתית, הוא יכול ליהנות מילדים אחרים, ושהם ייהנו ממנו, והכי חשוב - הוא יכול היה להתחיל ללמוד. לעניות דעתי, היה זה אכזרי מצדי למנוע ממנו את התרופות משום שאני מתנגדת לשימוש בתרופות. האם אני לא נוטלת משכך כאבים כשהראש שלי כואב? האם אינני נותנת אנטיביוטיקה כאשר יש זיהום רציני? למה בנושאים של רפואת הנפש זה צריך להיות אחרת?

מובן שהבן שלי צריך לעבוד על עצמו, כמו כל ילד! הוא לא נולד מלאך, והוא צריך שיחנכו אותו וילמדו אותו להיות נדיב, אחראי, צייתן וכו'. אבל עכשיו יש לו סיכוי להתמודד. כמו שיודעים רוב ההורים לילדים כאלה, התרופות הללו בכלל לא מספקות לילדים פתרון מהיר, מכיוון שעדיין יש להם בעיות אימפולסיביות וקשיי ריכוז; הן מהוות רק צעד ראשון.

מאמרה של הגברת ריגלר ציטט סטטיסטיקות ש - 15%-20% מהבנים בגיל בית הספר נוטלים תרופות כמו ריטאלין, ושהיא, ומומחים בתחום, נחרדים מהשימוש בתרופה הזאת. בעוד שמובנת היטב הדאגה בעניין שימוש לא ראוי בתרופה הזאת, לא ברור למה מוטרדים משימוש בתרופה עבור ילדים שאובחנו כראוי, אפילו אם ניקח בחשבון את תופעות הלוואי. אם יש צורך רפואי אמיתי במידה גדלה והולכת של הילדים שלנו, אז השימוש בתרופה על ידי מספר הולך וגדל של ילדים זה הפיתרון הנכון. לדעתי השאלה שעומדת מאחורי הציטוט הרגשני על "נתח גדול, וגדל בהתמדה, של ילדי אמריקה ניתן תחת השפעת סמים, כדי לשלוט במחשבותיו והתנהגותו", היא באמת: "למה כל כך הרבה מהילדים שלנו מגלים את התסמונת הזאת?" ולא "למה הפיתרון הזה (תרופות) נכנס לשימוש?"

הנידון הוא ברור: או שיש גידול בדור הזה בשכיחות ילדים עם ADHD, או שלא. אם לא, או שהתיעוד ההולך וגדל של התופעה כוזב - ריבוי אבחונים לא נכונים - או שהאבחונים אמיתיים: הקהילה הרפואית/פסיכיאטרית מצאה הסבר למה שנקרא בדורות הקודמים "ילדים רעים", שנענשו בלי סוף ונגזר עליהם להפוך להיות הכישלונות של החברה. אותם ילדים בדור שלנו מאובחנים כראוי סוף סוף ומתגלה הבעיה שלהם.

אם רופאים מאבחנים לא נכון את התופעה, אז הפיתרון הוא חינוך רפואי עמוק יותר, ולא התכחשות לכך שהריטאלין עוזר לילדי ADHD. אם לא נהיה גידול בשכיחות, אלא אבחון טוב יותר של בעיה אמיתית שכעת נמצא לה פיתרון תרופתי, אז התגובה שלנו צריכה להיות: "תודה לא-ל". בנים שפעם היו הופכים להיות הכישלון של החברה, יכולים להצליח היום! אם יש גידול של התופעה הזאת, אז אנחנו יכולים לנסות לשער מה הסיבה, ולפנות אל הגורם, בין אם הוא טבעי - כמו גדילת כמות הרעלים בסביבה, ובין אם הוא על טבעי - האלוקים והסיבות שלו למה הדור הזה צריך להתמודד עם קושי הזה; ואנחנו צריכים לפנות אל האתגרים הרוחניים שהילדים האלה מביאים איתם.

לדעתי השימוש בדוגמא של ילדי ADHD וריטאלין, כדי להבהיר את הנקודה שאנחנו חיים בחברה של "פתרונות מהירים", ממש לא במקומו, ועלול לגרום למישהו להגיע להחלטות איומות של מניעת תרופות מילד שבאמת זקוק להן. מעבר לכך, אני מאמינה שהמאמר מפרש שלא כהלכה את ההשקפה היהודית גם בסוגיה של 'לטפל או לא ב-ADHD', וגם בסוגיה של שימוש ב"פתרונות מהירים" לבעיות רגשיות.

במשנה הראשונה בפרקי אבות כתוב: "הוו מתונים בדין". אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד כאשר אנחנו מתייחסים לנושאים רגישים כמו אנשים שלוקחים תרופות למגוון מחלות רגשיות. יש כאלה שמשתמשים לרעה בתרופה זמינה, אבל אחרים עלולים להסס מלהשתמש בתרופה נחוצה. הכנסת עמדה "אנטי-תרופתית" לתוך עיקרון דתי, עלולה להיות מזיקה, ולעודד את אלה שבחוסר אחריותם נמנעים מלהשתמש בתרופות, כמו אנשים רבים בעלי מחלות נפש שאנו מכירים.

אני באמת מצטערת על שקיבלת את הרושם שאני מאמינה שאסור אף פעם לקחת ריטאלין. כתבתי בפירוש במאמרי: "זה לא אומר שאף ילד לא זקוק אף פעם לריטאלין". התגובות שמתארות את ניסיונותיהם הממושכים והעקשניים של הורים לא לתת לילדים שלהם תרופות, לא מצביעות על מנטאליות של "פתרונות מהירים", אלא בדיוק להיפך. כאשר הורים כאלה מנסים בסופו של דבר את התרופה שעוזרת לילדים שלהם להתרכז ולהצליח, בהחלט לא אלה הילדים שבהם עוסק המאמר. מכיוון שלא הצלחתי להבהיר את עצמי, אני רוצה להציג שוב את עמדתי:

ילדים רבים - איננו יודעים כמה - שנוטלים ריטאלין ודומיו נוטלים אותו מפני שמורים עמוסים, בכיתות עמוסות מדי, אינם יכולים להיות סבלנים לילדים עם קפיצים. "קופצניות" כזאת, כמו גם משך ריכוז קצר, הם מאפיינים נורמליים אצל ילדים, ולא פתולוגיים. כאֵם לשני ילדי ADD, אני מודה ומתוודה כמה נמשכתי לפתור את בעיות הלמידה של בְּני בעזרת גלולה. אני שמחה שבחרתי במסלול הקשה יותר, אבל, שוב - הילד שלי מעולם לא גילה את הסימפטומים הקיצוניים שמתוארים על ידי חלק מהתגובות הזועמות שקיבל המאמר.

רק הורה כשיר להחליט מה טוב לבנו או לבתו. לרוע המזל, לפעמים מורים, מנהלים, ופסיכיאטרים מפעילים לחץ גדול על ההורים כדי לתת תרופות לילדיהם. מטרת המאמר הייתה לחזק את ההורים שלא מחפשים אחר פתרונות מהירים עבור הילדים שלא זקוקים להם, לעודד אותם לנסות פתרונות אחרים תחילה, ולהזכיר להם שמידות טובות חשובות יותר מציונים טובים. כאשר ההורים שפועלים בשני התחומים האלה מגיעים למסקנה שהילד שלהם עדיין זקוק לריטאלין, אז אני מאמינה כמובן שצריך לתת ריטאלין.

יהי רצון שייתן השם ברכה בכל מאמצינו לגדל ילדים טובים.

 

ריטאלין ויהדות שרה יוכבד ריגלר כישרונותיהם של ילדינו, היחס שלנו, והאתגר הרוחני.

פורסם בתאריך: 5/2/2006